ענת לוי כתבה כבר כילדה ואף זכתה בפרס נשיא המדינה ובפרס הסיפור הקצר במהלך לימודיה בקיימברידג'. בכל זאת, החליטה ללמוד משפטים. את ספרה הראשון – "שנת היובל" – כתבה בעקבות תיעוד יומן מסע בהודו ביום הולדתה ה-50. מאז הוציאה גם את הספרים "יש דברים שלא מוכרחים לנסות" ו"איך לתרגם אהבה" שבמרכזו בחור על ספקטרום האוטיזם
ספרי איך ומתי התחלת לכתוב
זו שאלה טובה, כי יש עליה מספר תשובות. הראשונה היא שתמיד כתבתי. כילדה זכיתי בפרס נשיא המדינה על חיבור שכתבתי בנושא השלום, קיבלתי מחמאות רבות מהמורה שלי לספרות בתיכון שטענה שהכתיבה שלי קורנת, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד ספרות אנגלית בקיימברידג', וגם שם זכה סיפור קצר שכתבתי באנגלית במקום הראשון. כלומר כשרון הכתיבה והיכולת לבטא את עצמי במילים היו שם תמיד. אך חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד משפטים ועברתי לעשות שימוש ביכולת להתנסח היטב לצרכים מקצועיים. רק בגיל חמישים גיליתי מחדש את הכתיבה האישית. נסעתי לרגל חגיגת היובל לבד למסע בהודו. ערב הנסיעה בעלי פתח עבורי חשבון בפייסבוק, כדי שאשתף את המשפחה בקורותיי. בפועל התחילו רבים לעקוב אחר החוויות, וכשחזרתי הפצירו בי להוציא אותן כספר. הבנתי שנפתח עבורי שער חדש-ישן, והחלטתי ללכת ללמוד בסדנת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי. שם, על פני מספר סדנאות בהן השתתפתי, נבט ספר הביכורים שלי "שנת היובל", שאחרי שיצא לאור השתנו חיי.
ספרי על תהליכי כתיבת הספרים שלך
המילה תהליך משקפת השתנות. כלומר האופן שבו נכתב ספר הביכורים אינו דומה לאופן שבו אני כותבת היום. אני מקפידה ללמוד כל הזמן. משתתפת בסדנאות כתיבה, ריטריטים, חושפת את עצמי למקורות השראה ועורכת תחקירים מקיפים על מושאי כתיבתי. בשנה האחרונה למדתי ביבליותרפיה באוניברסיטת תל אביב, כי אני מאמינה בהעמקה ובהתפתחות.
מה שמאפיין את שלושת הספרים שלי שיצאו עד כה "שנת היובל" (2019) "יש דברים שלא מוכרחים לנסות" (2021) ו"איך לתרגם אהבה" (2025) הוא שכולם עוסקים באהבה. כל אחד מפן אחר שלה. ברגע שניצת בי הרעיון שעליו אני רוצה לכתוב, אני בונה בדימיון את המגרש העקרוני שבו יתרחש הסיפור. העלילה הולכת ומתגלה לי ככל שאני מכירה טוב יותר את הדמויות. כתיבת ספר היא תהליך מתמשך, ארוך, ואני נותנת לסיפור להוביל אותי בקצב שלו. לא מאיצה בו.
את אמא לבן עם אוטיזם. בספרך השלישי, איך לתרגם אהבה, הגיבור הוא אדם עם אוטיזם. האם, ואם כן איך, הנגיעה האישית שלך לנושא השפיעה על תהליך כתיבת הספר ועל הרגשות שעלו במהלך הכתיבה?
"איך לתרגם אהבה" עוסק בגיבור שהוא צעיר על הספקטרום האוטיסטי שעוסק בגינון ובשעות הפנאי הרבות משתעשע בהפקת היפ הופ. הוא פוגש ביערה, כנרת קלאסית שנמצאת בשלבי התאוששות ממשבר נפשי קשה שנבע מההחלטה לפרוש מהנגינה ומפרידה כואבת מבן זוג. המפגש בינהם מוביל לקשר שמצליח להתגבר על קשיי התקשורת. המוסיקה, שבה מתחברים שני סגנונות שונים, מצליחה לגשר על קשיי התקשורת. כשהתחלתי לכתוב את הספר הבן שלי היה בן 19 (כיום הוא בן 25). וניסיתי להבין, דרך הכתיבה, איך ייראו חייו והאם ימצא אהבה. היה לי חשוב להנכיח את הקשיים שניצבים בפני אנשים שהחברה נוהגת לתייג וההדרה שהיא נחלתם של מי שמתמודדים עם חריגות כלשהי. אני חושבת שהכתיבה העניקה לי מספר שיעורים חשובים. למשל, שכולנו שונים ולכן בסך הכל צריך למצוא את השונה שמתאים לך. וגם שהשונות האנושית כשלעצמה יוצרת שפות אהבה שונות. כל אחד מגיע עם רקע, תרבות, הבניות, אופי והאהבה היא המילון שבאמצעותו אפשר לגבור על קשיי התקשורת שקיימים גם אצל מי שאין להם לקות מאובחנת.
כיצד הגיב בנך לספר?
חשוב לי לומר שהספר הוא לא על בני. ראיינתי הרבה מאד צעירים על הספקטרום, מבוגרים ממנו, כי רציתי לברר מה צופן לו העתיד. יחד עם זאת אני חושבת שהקרבה וההיכרות האישית עם הנושא הופכת את "איך לתרגם אהבה" לכזה שמשקף באופן נאמן את ההתמודדות. בני הצעיר לא קורא ספרים. שני אחיו הבוגרים ממנו קראו את הספר לפני שפורסם ואפילו סייעו לתקן תיאורים שנוגעים להליכי כתיבה של מוסיקה, כי שניהם מוסיקאים.
איך היו התגובות של הסביבה לכך שהוצאת ספר לאור? האם היו תגובות שהפתיעו אותך?
אחת הזכויות הגדולות שיש בכתיבה היא התגובות והמפגשים שנובעים מהן. גיליתי כבר אחרי שיצא ספר הביכורים שלי, שהמוכנות לחצוב ממשאבי הנפש והלב, ולהציג את הדברים ללא פילטרים מאד מתגמלת. כולנו רקמה אנושית אחת. החוויות שאני מציגה בספריי נוגעות לרבים. בין עם מדובר בשאלות שעולות סביב בחירת בן זוג, בגידה, או אהבה שונה ואחרת. אנשים מראים לי שורות שהם מירקרו בספר, כי הן נגעו בהם. משתפים אותי בכך שעברו דברים דומים, שהספרים שלי העלו בהם רצון להבין את עצמם יותר לעומק. בעקבות "שנת היובל", שעוסק במפגש עם אקס מיתולוגי, אנשים שיתפו אותי שקבעו פגישה עם זה שלהם לסגירת מעגל. בעקבות "יש דברים שלא מוכרחים לנסות" קיבלתי המון פניות מנשים שגילו שבני הזוג שלהן מנהלים רומן והרגישו שסיפרתי את הסיפור שלהן ונגעתי להן בשלל התחושות שאיתן התמודדו. אחרי ש"איך לתרגם אהבה" יצא לאור קיבלתי המון פניות גם מהורים לבוגרים על הספקטרום, וגם מאנשי טיפול וחינוך שעוסקים בתחום שוכלם אמרו שהספר שלי העניק להם תקוה. קיבלתי גם פניות רבות ממי שביקשו להודות לי על כך שפתחתי עבורם צוהר לעולם שלא הכירו.
האם הסביבה הגיבה לספרך השלישי באופן שונה מאשר לשני ספרייך הראשונים?
נדמה לי שבכל ספר תמיד צצה סקרנות לגבי הקשר של הסופר לעלילה שטווה. כמה ממה שמופיע בספר שאוב מחייו וכמה הוא פרי הדימיון. אך מעבר לכך, אני לא חושבת שהיה הבדל באופן שבו התקבלו ספריי. אני יודעת שבכל אחד מהם השקעתי את כל כולי ודאגתי שהתוצאה תהיה ספר שהוא אינטיליגנטי ונעים לקריאה, אך גם כזה שיש בו ערך מוסף ושממשיך להדהד גם אחרי סיום הקריאה.
מהם הרגלי הכתיבה שלך? האם יש לך מקום כתיבה קבוע, זמן קבוע?
היות שכתיבת פרוזה היא עיסוק נוסף מעבר לכך שאני עורכת דין פעילה שמנהלת משרד, מטפלת בלקוחות ומעניקה שירותים בשעות העבודה המקובלות, אין לי זמני כתיבה קבועים. זה נשמע לא אידיאלי, אך למדתי שאני מסתדרת עם המתכונת הזו. אני כותבת בראש, וכשמגיעים רעיונות שמתאימים לטקסט שעליו אני עובדת, הם נכנסים לרשימות בסלולרי. התדר שלי פתוח כל הזמן כדי לקבל השראה ולכן העיסוקים האחרים שלי לא פעם מפרים את הכתיבה.
מה את עושה כשאת לא מצליחה לכתוב?
נחה. חושפת את עצמי למקורות השראה, עורכת תחקירים שלא פעם משלימים חוסרים, עוברת על הטקסט ומגלה בו דברים חדשים שפותחים עבורי עוד ערוצים להבנה שלו. הניסיון לימד אותי שלא נכון לאלץ את הכתיבה. היא מגיעה בעת הנכונה, ואז היא פורצת החוצה בשטף שלא ניתן לעצור. התרוקנות מחייבת התמלאות שאפשר להשיג בדרכים שהצגתי.
מה את עושה ביום-יום? מה העיסוק הנוסף שלך?
אני עוסקת כבר כמעט ארבעים שנה בתחום הנדל"ן והתכנון והבניה ומנהלת משרד עורכי דין שמלווה לקוחות גם בעסקאות נדל"ן, מרכישת או מכירת דירה, דרך עסקאות קומבינציה והתחדשות עירונית, עסקאות שכירות ועוד וגם מייצגת בבתי משפט, ועדות ערר, מוסדות תכנון בעניינים מגוונים שכולם בתחום התכנון והבניה. אני מגשרת ובוררת ומגיעים לפתחי סכסוכים בתחומי ההתמחות שלי, שם אני מנסה להוביל צדדים ניצים למחוזות ההסכמה או שאני מכריעה בסכסוך ביניהם. במשך שנים רבות גם לימדתי בבית הספר למשפטים במכללת ספיר, שהייתי חלק מצוות ההקמה שלו, את הקורס "עסקאות מורכבות במקרקעין".
האם, ואם כן כיצד – הוצאת הספר הראשון שלך, או גם הבאים, שינתה אותך ברמה האישית?
יש משהו ביכולת לנסח במילים תובנות, מסקנות, מהלכים רגשיים וללכוד איזו אמת שיש לה ביקוש בעולם, שיש לו ערך והוא מעניק כוח למי שניחן ביכולת הזו. אחרי ש"שנת היובל" יצא לאור, הבנתי שהכוח הזה נובע מהחיבור שנוצר בין העולם שבראתי ובין האנשים שפגשו אותו והכניסו אותו לליבם.
השתניתי כי כוח בא עם אחריות. לרמת הכתיבה, למוכנות להעמיק, לרצון להתחדש ולהתפתח, ואולי מעל לכל, בכל אחד מהספרים פרצתי נתיב פנימי בתוכי, והצלחתי לחלץ מעצמי נושא שרציתי להבין ולפתור קודם כל עבורי. מאוד משמח אותי לדעת שעל הדרך הוא עשה פעולה דומה גם עבור אחרים.
מה העצות הכי טובות שהיית נותנת למי שרוצה להוציא לאור ספר ראשון?
ספר ראשון זה מאד מפחיד. קיים חוסר בטחון מובנה בשאלה האם הטקסט שלי ראוי וטוב, שמתחתיה מסתתרת השאלה הגדולה יותר, והיא האם אני ראוי וטוב. לכן ההמלצה שלי היא להקיף את עצמך ביועצים ברמה גבוהה. לא מלכחי פינכה שיעטפו אותך במחמאות ריקות מתוכן, אלא באנשים רציניים ובעלי שם טוב, שילוו את ההוצאה לאור של הספר, מבחינת עריכה, עריכה לשונית, הגהה, עטיפה וכיו"ב. הכל חייב להיות ברמה הגבוהה ביותר. ובתוך התהליך הזה, לא להסכים לוותר על מה שמהותי עבורי.
ספרי לי על ספר שנגע בך באופן מיוחד, או כזה שעצרת את הקריאה וצעקת: "יואו איזה גאוני!"
בילדותי הייתי תולעת ספרים וגם היום, את הזמן הפנוי המועט שיש לי אני מקדישה לקריאה. אני משתדלת לא להפריז בתואר גאוני, אך אני נתקלת בלא מעט סופרים שהקריאה בספריהם מסיבה לי עונג גדול. אבל כדי לא להשאיר את השאלה נטולת תשובה, נראה לי שכמעט לגבי כל מה שעגנון כתב אני יכולה לומר שהוא לא פחות מגאוני.
על מה את עובדת בימים אלה? האם יש ספר חדש בקנה?
כבר כשנה אני עובדת על טקסט חדש שהולך ומתרקם. הרעיון צץ אצלי כבר לפני כארבע שנים, אבל אז לא הבנתי מה יש לי לעשות איתו ואיך הוא קשור אלי. אבל פתאום הגיע הרגע שבו הענין התבהר. אני לא רוצה להוסיף עוד פרטים אבל אני מאד מקוה שכאשר אסיים את כתיבתו הוא יתקבל באהדה גדולה כפי שהתקבלו כל קודמיו.
כשהיית ילדה, מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
החלומות שלי הסתובבו תמיד סביב מקצועות מעולם הכתיבה. כשהייתי ילדה טענו שכשרון הכתיבה עבר אלי בגנים, כי המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, היה דודה של סבתי ואנחנו המשפחה הקרובה ביותר שהיתה לו. לכן למיטב זכרוני הרעיון להפוך לסופרת הסתובב בעולם החלומות שלי. גם במהלך השירות הצבאי השתתפתי בסדנאות כתיבה בבית אריאלה, אך כשהגיע הרגע לבחור מה ללמוד באוניברסיטה החלטתי על משפטים. חשבתי שזה ישאיר לי אפשרויות מגוונות ושאוכל לעסוק בעריכת דין או בעיתונות, אך במהלך הלימודים, ויותר מכך, במהלך ההתמחות, התאהבתי בתחום ומאוד נהניתי מהשילוב של הצורך להתנסח היטב וגם לפצח את הלוגיקה של הטיעון. קיים דימיון בין כתיבת פרוזה לכתיבה משפטית, שכן בשניהם יש חשיבות גדולה לתבונה רגשית וגם לפענוח של הדרך להעביר רעיון או סיפור כך שיובנו וייקלטו.