קליפה

עריכה: לילי דאי

סיפור ברשימה לפרס גפן 2026

פורסם לראשונה במסגרת פרויקט "כתיבת קיץ" של קבוצת הפייסבוק "ספרים?"

זה היה מסוג הדברים שלא קורים בדרך כלל, ולא צריכים לקרות, אבל בכל זאת – זה קרה. היא בעצמה לא הבינה איך. היא עמדה עם כולם ליד הלולים, וברגע הבא מצאה עצמה כלואה.

עברו דקות ארוכות עד שהצליחה להבין מה בכלל קרה והיכן היא, בתוך מה היא סגורה. הריח הרגיש מוכר, ובו־בזמן גם זר. בחילה תקפה אותה. היא הרגישה אותה מטפסת בגרונה, כמו שטיפסה היא על העץ כשראתה נחש צפע בשיחים ליד הבית של דוד יואל ודוד יואל בא בריצה והרג אותו.

התחושה בחלל הזר הייתה מוזרה. האוויר עמד בו באופן אחר: מעובה. חם מאוד. דביק. הריח הלך והתגבר, הימם אותה. היא המשיכה לשמוע את בני משפחתה מדברים, במיוחד את קולה של רונה, אחותה הגדולה, רם כתמיד.

אמא שלה שאלה, "איפה אפרת?" ואז, "מישהו ראה את אפרת? היא נעלמה פתאום."

ורונה אמרה, "נו, איפה היא זאתי עכשיו? תמיד צריכה לעשות בעיות. בטח עוד פעם נעלבה ממשהו והלכה להתחבא איפשהו."

"לא נראה לי," אמא שלה אמרה. "לפני רגע היא עמדה כאן, ממש לידי."

"נכון! נכון!" היא צעקה מבפנים. "אני עמדתי לידכם! איך הגעתי לכאן?"

אבל הם כנראה לא שמעו אותה בחוץ. היא צעקה, "הי! אני פה, בפנים! תוציאו אותי!"

"בואו נחזור לבית. אולי היא הסתובבה וחזרה ולא שמנו לב," דוד יואל אמר.

"אבל איך זה ייתכן שהיא נעלמה לנו ככה מתחת לאף, בלי שנרגיש?" אמא שלה שאלה. תמיד היא שואלת שאלות שאין בהן תועלת של ממש.

היא שִחזרה את כל הפעולות מההתחלה: הם סיימו לאכול, יצאו מחדר האוכל, הלכו בשביל אל האורווה, ואז אל הרפת, ומשם אל הרפת הקטנה לצפות בעגלים שרק נולדו, ומשם המשיכו אל הלולים. מייה, אחותה הקטנה, אמרה שהתרנגולות ממש מסריחות, עוד יותר מהפרות אפילו, וסתמה את אפה, ואפרת התכופפה אל ערמת האפרוחים הצייצנים, שכמה שהם קטנים עושים כל כך הרבה רעש. היא השתופפה ורכנה אליהם ולפתע חשה בצחנה אופפת אותה, מחנק וחושך. וחום בלתי סביר.

היא נשאבה לתוך ביצה.

"אני פה!" היא צעקה הכי חזק שהצליחה. הם עדיין לא שמעו. היא שלחה ידה אל כיס המכנסיים ושלפה את הטלפון. המסך האיר את החשיכה. היא חייגה לאימה. על המסך הופיעה הודעה מהבהבת "No Service".

דוד יואל אמר, "קדימה, נחזור. אולי היא הסתלקה בלי שראינו והיא מחכה לנו במרפסת. קניתי לה עותק חדש של סיפורי נרניה והבטחתי לה שנקרא ביחד."

ומייה אמרה, "ועל הדשא תראו איך אני עושה גלגלון."

והקולות שלהם הלכו והתרחקו. הלכו והתעמעמו.

"מה?" היא קראה. "לא! לא, אל תלכו! אל תשאירו אותי כאן לבד!" אבל הם לא שמעו. קולותיהם דעכו ונעלמו. היא הצליחה לשמוע רק את ציוץ האפרוחים וקרקור התרנגולות.

הביצה הבאישה מבפנים. אף פעם לא אהבה ביצים. בשביל מה נסעה לקיבוץ בכלל? היה עדיף ללכת לים עם רעות ומיכל. בטח הן שם עכשיו, שוכבות על המגבת ונהנות לא לעשות כלום אחרי התקופה הלחוצה של המבחנים. ואילו היא? היא תצטרך ככל הנראה לגשת למועד ב'. אולי אפילו בכל המקצועות. ואיריס המורה למתמטיקה אמרה שתצטרך להגיע לשיעורי תגבור בקיץ. אוף! ועכשיו היא תקועה בצחנה הזאת. איך בכלל נכנסה לתוך ביצה? ואיך אף אחד לא ראה? איך תמיד כל הדברים המוזרים קורים לה. היא תמיד מסתבכת במשהו בלי כוונה. הסירחון סחרר את ראשה. חום אימתני שרר סביבה. היא הרגישה שהיא בוערת. אולי התרנגולת דוגרת עליה? עיניה התרגלו לחשיכה והיא הבחינה במבנה הסגלגל. מה תעשה? איך תיחלץ? לא היה לה שום רעיון. היא תקועה שם. אם רק היה לה אומץ לנסות לטפס, לנסות להכות בקליפה.

"אוי, כמה פתטית את," אמרה לעצמה. אמרה בקול. הרי אין איש שומע.

לעולם לא תצא מכאן. תישאר בביצה לעד. אולי תנסה לצאת בעצמה? הריח החריף עם המחשבה, הנחש התפתל בגרונה. היא לא מסוגלת לצאת לבד. היא לא תעז. אם תנסה תיפול ותתפלש עוד יותר בריר מעורר הסלידה העוטף אותה. הוא ייכנס אל פיה! לא, לא, היא לא יכולה. היא צריכה שהם יבואו לחלץ אותה. כמו שדוד יואל הרג את הנחש. הוא יחלץ אותה.

איפה הם באמת כולם? אף אחד לא חזר לחפש אותה. ודאי שכחו ממנה. צפו במייה מלהטטת בגלגלון שלה, ושכחו. ודודה עדנה בטח פרשה קערות של פיצוחים ופירות וגלידה ושתייה וכולם הלכו לשבת סביב השולחן ושכחו. וגם אם נזכר מישהו, רונה תאמר, "עזבו אותה, מחפשת תשומת לב. היא תכף תחזור כשתראה שאף אחד לא הולך להתחנן אליה שתספר לו מה קרה, ממה נעלבה הפעם."

ההורים שלה חשבו שרונה תמיד צודקת. הבת הבכורה והחכמה. התלמידה המצטיינת. ממייה התפעלו. התרשמו מהגמישות, מתרגילי האקרובטיקה שביצעה, מיכולתה להתקפל כמו שאף אחד אחר לא יכול.

והיא מה? אפילו לצאת מביצה לבדה אינה יכולה. אני מגוחכת, חשבה. אני צריכה לבקוע מביצה. מוטב שאמצא את הדרך לצאת ממנה בעצמי. רונה ומייה יצחקו עליי עד יומי האחרון אם יראו אותי יוצאת מביצה. אבל דפנותיה נראו לה בלתי נגישים. הביצה אליפטית. אם תנסה להגיע אליה, תחליק אל ביאושיה.

הטמפרטורה ירדה קצת. אולי התרנגולת הלכה לדגור על ביצה אחרת. אולי היא פשוט כבר התרגלה לחום הנורא. היא לא יכולה לגעת בכלום. הכול כל כך מגעיל. היא לא רצתה שדבר ידבק בבגדיה, או גרוע מכך – בכפות ידיה.

אין בעיה. בכלל, למה לה לצאת? הרי היא לא חסרה לאף אחד. אפילו לא יצאו לחפש אותה. אולי אף אחד אפילו לא שם לב שהיא כבר כל כך הרבה זמן לא חזרה. הם אוכלים ומרכלים ומספרים בדיחות וצוחקים. ורונה בוואטסאפ עם החברים הבלתי נסבלים שלה, ומייה עוד פעם מצייצת, "תראו אותי! תראו אותי!" שכולם יראו את הגלגלונים העקומים שלה. טוב, הם לא עקומים. הלוואי שהיו. למה אותה אמא לא לקחה להתעמלות אומנותית? עכשיו היא גדולה מדי, וכל מה שיש לה בחיים זה מבחנים.

ואולי אם תישאר כלואה כולם ידאגו לה, וייזכרו שהם אוהבים אותה. והיא לא תצטרך ללכת לשיעורי תגבור הקיץ. אוף, אם הייתה דרך אחרת לא ללכת.

היא תישאר כאן, עד שלמישהו יהיה אכפת.

אבל מה תעשה בינתיים?

היא ניסתה לשחק מיינקראפט בטלפון, אבל הוא לא הגיב.

עוד מעט משפחתה תרצה לחזור הביתה ואז יתחילו לחפש אותה. אולי יזמינו משטרה. אולי יוציאו סיור של בני הקיבוץ. אולי לא ימצאו אותה ויגידו להורים שלה ללכת לישון בבית. בבוקר ימשיכו לחפש אותה, הרי איך ימצאו אותה בתוך ביצה?

פתאום היא נפלה. נחבטה. הביצה התגלגלה. היא נעטפה בחומר צמיגי מעופש.

היא שמעה, "בובי! מה אתה עושה, זה לא כדור, בוא הנה!"

בובי? הכלב של רונן? רונן, שניסתה למשוך את תשומת ליבו והוא אף פעם לא הבחין בה?

היא צעקה לו, "רונן! רונן, זו אני! אפרת! אני בתוך הביצה!" רגע, חשבה. הוא בטח לא יודע איך קוראים לי. לא חשוב, וצעקה שוב, "רונן! אני פה, בתוך הביצה!"

"איך בכלל הביצה הזו הגיעה לכאן?" היא שמעה את קולו.

הנה! הנה ההזדמנות שלה! החלום שחלמה כל כך הרבה פעמים מתגשם ברגעים אלה ממש! היא נקלעת לצרה ורונן מציל אותה. וואו. אולי החיים לא כל כך גרועים למרות הכול. אולי יש עוד תקווה. החיים שלה הולכים להשתנות. הם יהפכו כל כך טובים. אחרי שיציל אותה הוא יתאהב בה. היא לא תצטרך עוד לעשות דברים מוגזמים כדי שיבחין בה, כמו אז, כשבנואשותה למשוך את תשומת ליבו בבריכה צעקה כמו מייה, "אני קופצת למים!" ולקחה תנופה ורצה, ועל שפת הבריכה המחשבה על הקפיצה הבהילה אותה והאומץ הפתאומי לרוץ ולקפוץ נעלם והיא נעצרה. הוא לא ראה בכלל. לא את האומץ ולא את הבהלה. והמחשבה הקשה שהוא לא מסתכל עליה הביאה איתה גם הקלה. היא הרגישה את גופה עולה. רונן הרים את הביצה. כף ידו עטפה אותה.

"הוא מציל אותי." דמעות עלו בעיניה. "תמיד אני מאבדת את התקווה מוקדם מדי. הכול יהיה בסדר. רונן יציל אותי. אני אהיה בסדר."

אבל הוא כנראה לא שמע אותה. כמו בבריכה, כמו בחדר האוכל, כמו בכל מקום שראתה אותו, גם כאן לא הבחין בקיומה. ידו נשאה את הביצה בחזרה אל חיק התרנגולת. הניחה אותה. הטלטול נפסק. אפרת שכבה מוטלת בקרקעיתה, ספוגה בנוזל הצמיגי.

"בוא," רונן שרק לבובי, ובובי נבח וקולות הריצה שלו התרחקו.

הם לעולם לא ימצאו אותה. הם לא יעלו על דעתם שהיא לכודה בתוך ביצה. אין מנוס, כך נראה. היא תצטרך לצאת בעצמה. אבל איך? היא הביטה סביב.

היא שלחה יד מהססת והתחילה להכות את קליפת הביצה.