על שירה, שתיקה והשתקה: ריאיון עם המשוררת דנה אריאלי

● ספרי איך ומתי התחלת לכתוב?

 

אני זוכרת שכתבתי שיר בכיתה ד', אולי ה' , וטמנתי אותו עמוק במגירה שאף אחד לא יראה.

מאז הייתי כותבת מדי פעם, רק למגירה, ותמיד עם אמונה ששיר צריך להכתב במאמץ גדול וביראת קודש.

בגיל חמישים התחלתי לכתוב באופן חופשי ויומיומי.

 

 

● ספרי לי על ספר שנגע בך באופן מיוחד, או כזה שעצרת את הקריאה וצעקת: "יואו איזה גאוני!"

 

"יום השנה לסלט" של מאצ'י טווארה.

זה ספר שירה פורץ דרך, שמשלב סגנון שירה יפני עתיק (טנקה) עם תכנים עכשוויים מחייה של אשה צעירה ביפן.

הסגנון מאוד תאם את האופן הטבעי שבו אני כותבת, ועד אז לא חשבתי שהוא מספיק טוב.

קראתי את הספר בלונדון (בתרגום לאנגלית) ביום הולדת חמישים.

בזכות הספר הבנתי שאני משוררת, והתחלתי לכתוב, ומאז אני לא עוצרת (כבר יותר מחמש שנים).

הספר השני שלי – בין הים והחוף – נפתח עם השירים שנכתבו אז בלונדון:

*

בְּלוֹנְדוֹן

לְלֹא גּוּף וּלְלֹא רֹאשׁ

לִבָּהּ שֶׁל הָאִימְפֶּרְיָה פּוֹעֵם

*

רָצִיתִי לָצֵאת וְלִרְאוֹת אֶת הָעִיר

הִגַּעְתִּי לַחֲנוּת הַסְּפָרִים

*

מָאצִ'י טָאוָוארָה

(אֲנִי קוֹנָה)

נָשִׁים כּוֹתְבוֹת נִכְנָסוֹת אֶל חַיַּי

כְּמוֹ דּוֹדוֹת רְחוֹקוֹת

בְּנוֹת קוֹל

*

לִבִּי מִתְרוֹנֵן מֵהַשֶּׁפַע

בְּרֶגַע – עַצְבוּת מַגִּיעָה

*

שָׁנִים רָדַפְתִּי אַחֲרֵי כָּל טִפָּה שֶׁל מַיִם

וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי צְמֵאָה

 

● מהם הרגלי הכתיבה שלך? האם יש לך מקום כתיבה קבוע, זמן קבוע?

 

אני כותבת במרפסת – כל בוקר עם כוס קפה – שיר אחד לפחות.

ויש כמובן את השירים הנדחפים, שמגיעים פתאום, ואני צריכה להפסיק מה שאני עושה (נהיגה, הליכה, שטיפת כלים או סתם בהיה) ולרשום.

השירים שלי בדרך כלל קטנים, תמציתיים.

אני משתדלת לכתוב על כאן ועכשיו, על החיים שלי ועל הרגשות והחוויות שלי, ולהמנע מפאתוס או מרעיונות גדולים.

 

 

● מתי התחלת לכתוב את ספרך? מה הוביל לכתיבתו?

 

השירים בספר נכתבו במהלך השנים 2020 עד 2024. הם נכתבו במקביל להרבה שירים אחרים.

העבודה על הספר התחילה בבחירה של הנושא שבו הספר יתמקד, ואז בחירת השירים שעוסקים בנושא הזה.

זה היה בשנה שעברה, לאחר האבחון של הבת, שרק בגיל 19 גילינו שהיא אוטיסטית.

התחלתי לקרוא על זה ברשתות החברתיות ובמקביל גם לכתוב ולפרסם, והבנתי שהכאב שחוויתי כאמא משותף לרבות ורבים, הורים, מתמודדי נפש ואוטיסטים. שיש תופעה נרחבת של חוסר הבנה, חוסר ידע, חוסר אבחון ובעיקר בושה.

הבנתי שהיכולת שלי להתבטא בכתב תוכל לעזור גם לאחרים, וקיבלתי על עצמי סוג של שליחות, לדבר בגלוי על מה שפעם רציתי להסתיר.

הדבר הראשון שעשיתי היה לבקש אישור מהבת, כי זה חושף את החיים שלה ברבים. ללא אישור ממנה לא הייתי כותבת את הספר הזה.

 

 

● הספר האחרון שלך, בתי ישנה ולבי ער, שיצא לפני כחודשיים, הוא ספר השירה השלישי שלך והוא מתמקד באימהות לבתך שאובחנה כאוטיסטית. ספרי על תהליך הכתיבה שלו והאם ובמה היה שונה משני ספרייך הקודמים

 

חשוב לי להוסיף שלפני האבחנה כאוטיסטית היתה ההגדרה שלה כמתמודדת נפש, והאבחון הגיע רק בשלב מאוחר יותר.

בספר הזה היה ברור לי שאני חייבת עורכת רגישה שאוכל לעבוד איתה בשיתוף פעולה מלא ומדויק, ואכן חיפשתי ומצאתי עורכת מושלמת.

דבר נוסף זה הציורים ששילבתי בספר, ציורים בדיו בסגנון שמושפע מהאמנות היפנית, שציירתי ושילבתי בשערים בספר, בעזרת המעצבת הנפלאה שאתה אני עובדת בעיצוב של כל הספרים.

בכל הספרים איירתי את הכריכה והייתי שותפה בעיצוב הספר.

יש דמיון רב בין הספרים, כולם באותו הפורמט, וסגנון הכתיבה שלי הוא די עקבי, אבל לכל ספר יש אופי שונה. בספר השלישי הנושא הוביל אותי לגעת בכאב באומץ ובגילוי לב חשוף מאוד.