חלמתי שאתה מת. חמסין שרר בבית הקברות. שני בחורים חובשי שטריימל ניגשו אליי.
"את לבד פה?" שאל אחד מהם.
הסתכלתי סביב. "כן."
הם הביטו בי בשאלה.
"אי אפשר לקיים לוויה בלי מניין," אמר השני.
"אין למת אף קרוב משפחה, חבר, שכן, קולגה?"
קולגה. איזה מינוח זר ומנוכר.
"לא."
"לא?" הם לא הבינו. "מי הוא?"
"אני עדיין לא יודעת."
"את לא יודעת מי הוא?" שאל הראשון.
"היא אמרה שהיא עדיין לא יודעת," אמר השני.
"אני פשוט רק התחלתי לכתוב עליו, אותו, ועוד לא החלטתי מי הוא. אפילו שם עוד לא נתתי לו."
"הוא לא נולד בכלל?" הראשון הרים גבה והצליב מבט עם השני.
"הוא התחיל להיוולד."
"אז מה אַת עושה כאן?" השני פזל לכיוון האֵת שנשענה על קיר המשרד.
"אני… אני באמת לא יודעת… הוא פשוט… כלומר, הוא מת פתאום, ולא יכולתי שלא לבוא, להיפרד לפחות."
"ובלי להתייסר על שלא יצרת אותו בכלל," אמר השני.
"בלי לענות את נפשך על ששוב לא העזת," המשיך הראשון.
"או לא טרחת," השלים השני.
"או ששוב לא החלטת." הראשון נעץ בי מבט מוכיח.
"אז את רוצה… " אמר השני לאט, חומל עליי, מציע לי, כמו תמיד, פתח מילוט, "לקבור אותו."
"תראי," אמר הראשון בטון נוזף והצביע על ערמה רחוקה, "כמה עוד מתים שלא נולדו תביאי?"
האֵת נפלה על החול הצהוב.
"את חייבת להפסיק להמציא חדשים. טפלי קודם באלה שכבר בראת," הראשון אמר בטון כועס.
"ראי נא," אמר השני בטון מפויס, "יש כאן ספסל מוצל. שבי. יש זמן."
"אבל את צריכה להגיע להחלטה," רטן הראשון, בעוד השני מושך בזרועו. "אנחנו נהיה במשרד," אמר והביט בי מעבר לגבו.
שלחתי מבט לעברך. האם אתה רוצה להיוולד? האם אני רוצה להולידך?
תחליטי כבר, נשפה כפתה של האֵת על רקע פסי שמיים אדומים וכתומים.
שתי דמויות שחורות קרבו לעברי.
"השמש שוקעת," אמר השני.
"אם לא יוחלט בדקות הקרובות, תידחה הקבורה למחר," הודיע הראשון.
"אני רוצה לברוא אותו," אמרתי.
"את בטוחה?" שאל השני.
"כן."
"דרוש הרבה אומץ," אמר הראשון.
"אני יודעת."
"דרושה התמסרות," אמר השני.
"כן. הפעם זה יהיה אחרת."
"למה הפעם?"
"לא יודעת. אני מקווה."
"תקווה לא מספיקה."
"אני רוצה."
"גם בפעמים הקודמות רצית."
"אני מרגישה. היום הוא יום טוב להיוולד בו."
הם הסתכלו זה על זה, רכנו אל גופך והחלו להסיר ממך את התכריכים. אחד מהם פשפש בכיסו והגיש לי תעודת לידה מנייר קרטון מהודר.