ריאיון עם הסופרת איילת פרטוש

• ספרי איך ומתי התחלת לכתוב

כשהייתי ילדה כתבתי המון. המצאתי סיפורים קצרים ומצחיקים וכתבתי אותם על מכונת כתיבה ישנה שקיבלתי מההורים. כשגדלתי לא עסקתי בכתיבה, למרות שמידי כמה שנים היו לי הבלחות של רעיונות לסיפורים. הדחף לכתוב ממש באופן כזה שגרם לי להכיר בכך כאירוע התחיל אחרי שאבא שלי נפטר. אז, בשבעה שלו, הסתובבתי עם מחברת, כמו שילדים מסתובבים עם ה"שמיכי" שלהם, וכתבתי כל מחשבה ורגש שעברו בראשי. דברים שלא הרגשתי נוח לומר, לספר לאחרים. הדף ספג הכל וקיבל אותי בדיוק כמו שאני. לאט לאט רסיסי משפטים התחברו לכדי שירים קצרים, ואז ארוכים יותר. שבועיים אחרי שאבי נפטר ילדתי את הבן הרביעי שלי, ומאותו רגע ביליתי הרבה זמן עם עצמי ועם יצור מתוק ולא ורבלי. בתקופה הזו הבנתי שהכתיבה היא חלק ממני, חלק שמציל אותי.

• מתי התחלת לכתוב את ספרך נראה בסדר מבחוץ?

נראה בסדר מבחוץ הוא ספר ששורשיו נעוצים בשבעה של אבא שלי, לפני שש שנים. הכתיבה עצמה נמשכה בערך שלוש שנים, ושנה נוספת עבדנו על העריכה.

• ספרי על תהליך הכתיבה שלו. האם הכתיבה קלחה, זרמה, או שהיו עצירות? נעזרת בקוראי בטא?

שאלה מענייינת. כתבתי את "נראה בסדר מבחוץ" בכמה גרסאות. השתתפתי בסדנאות כתיבה, הראשונה היתה סדנת כתיבה למתחילים דרך "סדנאות הבית" בחיפה עם רוני ברודצקי. אחר כך השתתפתי בשתי סדנאות ליווי של רותם ניר נחמיאס ורותם ברק. הסדנאות בעיקר עזרו לי לגבש את ההבנה וההכרה של הדנ"א והגרעין של הספר, ולפתח את הפרקים המרכזיים. אחר כך עבדתי על הספר לבד עד שהגשתי אותו לעריכה ראשונה אצל רותם ניר נחמיאס, שעזרה לי לשיף ולהדק אותו לקראת הגשה להוצאה, ובהמשך להוצאת שתים, שם עבר עריכה נוספת על ידי מירי רוזובסקי. לא היו לי קוראי ביטא, אבל יש לי חברות מדהימות שהכרתי בסדנת הכתיבה של "סדנאות הבית". אנחנו גרעין של בנות שנפגשות אחת לחודש בערך, לפעמים אחת לשבועיים, ומתרגלות כתיבה. הן הכירו את רוב הטקסטים של הספר, וההערות והתמיכה שלהן היו יקרות מפז.

• מהם הרגלי הכתיבה שלך? האם יש לך מקום כתיבה קבוע, זמן קבוע?

שאלה נהדרת. אני באופן קבוע מפנטזת על זמן ומקום קבועים לכתיבה. החלום שלי הוא לבנות לעצמי חדר כתיבה בבית, ויש לי עדיין תקווה שאתפנה להגשים אותו. מה שקורה בפועל הוא שהכתיבה מתרחשת בראש שלי בזמנים שאני לא מייעדת לכתיבה. בזמן פעילות גופנית, או בחלונות זמן שונים. לפעמים באמצע שיחה עם אנשים. לכן תמיד יש איתי מחברת קטנה, כדי שאוכל ללכוד את הרעיונות האלו לפני שיחמקו ממני. אם אני בלי המחברת – אכתוב אותם לעצמי בוואטצאפ בנייד. הכתיבה עצמה מתרחשת בדרך כלל במרפסת של הבית שלנו, עם נוף לכרמל, או בפינת האוכל בבית. את הספר שלי כתבתי בשעות הבוקר המוקדמות, הייתי מתעוררת ב 5:00-4:00 לפנות בוקר למשך תקופה ארוכה, לפני שכל הבית מתעורר, ומקדישה זמן ומסגרת קבועה לכתיבת הספר. כשיש לי פרויקט כתיבה מוגדר זו הדרך הכי טובה להוציא אותו לפעול. אני אוהבת את מסגרת הזמן הזו, משום שהחיבור לתת המודע וליצירתיות הוא הכי חזק, וסיבה חשובה נוספת היא שכולם עדיין ישנים, העולם ישן, אף אחד לא צריך ממני שום דבר.

• ספרי לי על ספר שנגע בך באופן מיוחד, או כזה שעצרת את הקריאה וצעקת: "יואו איזה גאוני!"

לכתוב כמו אלוהים של אשר קרביץ. הכתיבה שלו פשוט גאונית. גם ברמה של הסגנון שלו, וגם ברמה של בניית העלילה והסיפור. נהניתי מכל רגע והוא סחף אותי מהרגע הראשון. הוא  כותב כמספר יודע כל, והסגנון שלי הוא בעיקר כתיבה בגוף ראשון, ואני אוהבת לקרוא סגנונות כתיבה שונים משלי, שונים מהזווית הנוחה שלי. ספר נוסף שאני מאוד אוהבת וחוזרת לקרוא שוב ושוב הוא הסיפור שאינו נגמר של מיכאל אנדה. אני חושבת שזהו ספר הספרים. היכולת לבנות עולם שלם של פנטזיה ולגרום לקורא להיות בחוויה אימרסיבית כל כך בתוך הסיפור היא אומנות מרשימה.

• אני בטוחה שמלאאאא דברים השתנו בחייך לאחר הוצאתו לאור של ספרך הראשון, ואולי דברים השתנו גם לאחר יציאת הספר השני. ספרי קצת מה השתנה בחייך, בעיקר דברים שהפתיעו אותך.

הדבר הראשון שהשתנה היה שהחזקתי את הספר שלי ביד. כל הדבר הזה שהסתובב לי כמה שנים בראש ואף אחד לא ידע עליו, פתאום יצא ממני. פתאום היה משהו שאפשר להחזיק בו פיזית ולדבר עליו עם אחרים. זה שינוי שצריך להתעכב עליו ולהבין כמה שהוא משמעותי, כי כתיבה יכולה להיות תהליך בודד – לטוב ולרע. כלומר, יש משהו בבדידות הזו שהוא חיובי. יש בו התמסרות לחיבור לעצמך. ופתאום כשהוא בחוץ – זה אירוע שצריך ללמוד להכיל אותו.

אנשים מעריכים את העובדה שהוצאתי ספר, ונעים מאוד לשמוע תגובות נלהבות של מי שקרא אותו.

אני חושבת שהדבר המשמעותי ביותר שהשתנה בחיי הוא התפיסה שלי את עצמי. אני סופרת. כתבתי ספר, אני מחזיקה אותו ביד, ויש עולמות בתוכי שמבקשים להיכתב. ומתוקף ההבנה הזו אני מוצאת את הזמן לכתוב, מתוך עשייה אקטיבית של פינוי זמן. וחלונות הכתיבה אינם מתמקדים רק לשעות הבוקר המוקדמות, אלא גם לחלונות מובנים במהלך היום, כי זה חלק ממני שאני כבר מכירה בו באופן גלוי. אני קצת מרגישה ש"יצאתי מהארון" גם מול הסביבה הקרובה שלי, שהכתיבה כבר לא חבויה כמו פעם.

• איך היו התגובות של הסביבה לכך שהוצאת ספר לאור? האם היו תגובות שהפתיעו אותך?

תגובה אחת שהפתיעה אותי קצת, אבל לא לגמרי כי קצת ציפיתי לה, הייתה מקולגה אהובה שאמרה לי שאחרי שהיא קראה את הספר שלי היא כבר לא יכולה לראות אותי באותו אופן. זה מתכתב באופן סימבולי עם השם של הספר שלי, "נראה בסדר מבחוץ", וגורם לי לחשוב על כך שהרבה מאיתנו מתנהלים באופן מסוים כלפי חוץ, אבל נושאים סיפור לא קל לעיכול או כזה שאחרים לא היו חושבים או מדמיינים שאנחנו נושאים, בתוכנו.

הפתיע אותי גם לגלות שאנשים שקראו את הספר לא הצליחו להניח אותו מהיד. זה מפתיע משום שהספר לא עוסק בנושאים "קלילים", ובכל זאת, כל מי שקרא סיפר כמה שהוא סוחף.

עוד תגובה שהפתיעה אותי קצת, ממש בסמוך ליציאת הספר, הייתה של מישהי שאמרה לי שהיא תופסת את הנושא של הספר כאחר לגמרי ממה שהצגתי אותו בגב הספר. שהיא תופסת את הספר ככזה שמדבר על יחסים בינינו לבין האהובים שלנו. על הדברים הבלתי נראים שאנחנו צריכים אחד מהשני וכמה שזה יכול להשפיע על החיים שלנו (ופוטנציאלית גם על החיים של הילדים שלנו) אם אנחנו לא מודעים לזה. והיא כל כך צדקה.

• כשהיית ילדה, מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?

חלמתי להיות רופאה, זה היה החלום שלי מגיל חמש בערך, ואני חושבת שמי שקורא את הספר שלי גם מבין מאוד מהר מה הייתה הסיבה לכך. היום אני גסטרואנטרולוגית בכירה בבית החולים בני ציון, ומנהלת השירות לתזונה רפואית מורכבת. ביום אני עוסקת בהתאמת פתרונות הזנה לגוף, וכשאני לא בבית החולים אני כותבת כדי להזין את הנפש.

• מה הדבר שהכי גרם לך להתרגש כסופרת?

כשאומרים לי שהספר רלוונטי לימינו. שזה כמובן הדבר האחרון שפיללתי אליו כשכתבתי את הספר, אבל לדעת שיש אנשים שזה נוגע בהם במיוחד מאז השבעה באוקטובר, גורם לי לחשוב שיש משהו טוב שעשיתי בעולם.

ילדים ללוחמים לשעבר, בעיקר בנות אבל לא רק, שכותבות לי הודעות מרגשות. הודעות כמו:  "אני מרגישה שכתבת את החיים שלי", או "זה בדיוק מה שקרה לאבא שלי", ומישהי שפגשה אותי וסיפרה לי, שהיא רואה את אבא שלה באור אחר לגמרי עכשיו. שהיא מבינה אותו יותר. אני מרגישה שכל הודעה כזו הופכת את הכתיבה של הספר למשמעותית יותר.

הסיפור פוגש כל קורא/ת במקום אחר, ומייצר תגובה ספציפית, אבל מה שמשותף לכל התגובות, הוא הצפה וחידוד של כמה אהבה יש שם, בינינו לבין ההורים שלנו, למרות ואולי גם בגלל הכל.