1. סוף
2. הד
3. מעטפה
4. ערפל
5. גג
6. קרינה
7. גאוה
8. צל
9. מפתח
10. הבטחה
11. מסע
12. תמונה
13. כפפה
14. מדרגות
15. לחש
זה לא כזה נורא.
זה נורא ממש.
זה קורה להרבה בתחילת הדרך.
לא לי.
הנה, זה קרה לך.
תודה. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב.
את מחמירה עם עצמך. את יודעת מה קרה לי בלחש הראשון?
לא. מה?
לא שמעת? באמת?
באמת.
בואי נגיד שעד שהמנחה שלי הצליחה לגרום לערפדים להתרחק,
אמרתי את הלחש שוב, רק כדי לשנן אותו. אמרתי אותו רק לעצמי בשקט.
אבל הם שמעו אותו. מסתבר שאמרתי אותו הפוך.
16. געגוע
בפרוזדורי הלב
עלייה אחת. מעט חמצן. חדר אחד
סחרחורת.
מחיצה.
עלייה שנייה.
פה יש יותר חמצן.
יש אכזבה, עצב, פחד.
חדר שני.
כמו ההליכה הארוכה במסדרונות הלובר
עד שיתגלה חיוכה המעוקם
כמו המונה ליזה
הגעגוע
מאחורי שלשלאות ברזל.
17. מימד
18. פרס
"ואת זוכה ב….."
הקהל המשולהב נהם ושלח לשונות אש. בטנה התקפלה, היא שמעה את הצחוק של הקהל מתגלגל על רחבת הדשא, מטפס אל הבמה וחונק את גרונה.
"ואת זוכה ב….." המנחה אמר שוב. "טיסה לירח!"
הקהל שאג והמנחה הצטרף לצחוקו.
"טוב," אמר המנחה. "אז לא טיסה לירח." הוא חייך, אות לקהל שזה הזמן לצחוק.
"את זוכה במיקסר חשמלי למטבח. מיקסר שקוצץ, ש….., ש……., ש…….לא תביני איך הסתדרת עד עכשיו בלעדיו, מילה שלי!" המנחה חייך אליה. "תודה לאליזבת, היית מקסימה!"
היא ירדה אל שורות כיסאות הפלסטיק בחצר הבריכה של בית המלון באילת. הקהל המשיך להסתכל עליה, עד שאיבד עניין.
19. סוד
20. מראה
21. תור
אני אף פעם לא מתכוונת לא לעמוד בתור כמו כולם, אבל ככה יוצא.
אילנית אמרה שלמה לא, בעצם? כל אחד בעולם הזה משתמש ביתרונות שלו.
יש אחת שיודעת לשיר יפה ואחת שיודעת לרקוד ואחת שיכולה לשבת שעות ולכתוב בלי לקום. כל אחד צריך להשתמש במתנות שקיבל, אחרת בשביל מה הן?
ואת, את קיבלת את היכולת להפוך לקטנה ולהצמיח כנפיים ולהזיז לפקידים ניירות על השולחן בלי שירגישו, לא תנצלי?
22 . גבול
גם היום הלכתי לשם
הלוך וחזור חזור והלוך
נוגעת לרגע
גומעת שנים לאחור
ניבטת אלי מסוף השביל דמות
היא עומדת כאן מאז נסלל
פותחת שער חורק שמעברו הגבול
גם האמיץ באדם לא יחצה
הלוך וחוזר חזור והלוך
הצצתי רק קצת, רק בקצה
גובר הרצון גובר גם העוז
נופלת וזוחלת אל השער אֶרְצֶה
23. חלום
מילת היום של סיפורונובמבר היא חלום. התלבטתי אם לכתוב טקסט חדש היום, לברוא עוד עולם, להצית שוב את הדימיון, אבל…מה יותר הגיוני מלצטט קטע מתוך יום יוליאני, שעוסק בחלומות?
אנחנו מתמקמות ליד שולחן וכל אחת קוראת, ואז אנחנו מסכמות כמה דברים: כדי להגיע למצב של זכירת חלומות ופתירתם צריך לנהל רישום מעקב חלומות. כשמנתחים חלום יש להיכנס לפרטים בכל תמונה. כמו כן, יש להתמקד בתחילתו – טמון בה מידע משמעותי. היכן מתרחש החלום? האם במקום מוכר? האם מופיעות בו חיות? האם מתקיימות בו תופעות על-טבעיות? האם נוכחים בו אנשים מוכרים? אילו רגשות מעורר בי החלום, אילו אסוציאציות?
"תַסְמִיך," אני אומרת.
"מה תסמיך?" מירה שואלת.
"לפי האקדמיה ללשון עברית, המילה העברית לאסוציאציה היא תסמיך."
"תסמיך," היא הוגה את המילה באיטיות. "אז אילו תסמיכים עולים בך?" אנחנו מתפוצצות מצחוק. הספרנית מסמנת לנו באצבעה שנשמור על השקט.
24. קמע
25. שפל
כיסא מתגלגל
טבלן שפל צוואר
בוץ בחוף הים
26. מכתב
מכתב לחגית
27. חושך
בכל בוקר
כשאת מדליקה את האור
בכניסה למסדרון
תיזכרי איך הדלקת
אור קטן
בכל פעם שהחושך הפציע
איך נזהרת
גיששת באפילה
עד שכף ידך תגיע
בכל בוקר
כשהאור מלווה אותך
תלטפי את הסדקים בקיר
לבך שהארת
28. שותפות
29. מזוודה
"ארזת לבד?"
"כן."
"מישהו נתן לך משהו להעביר? "
"לא. "
"השארת את המזוודה עם מישהו אחר מאז שארזת אותה, בלי השגחה שלך?
"לא. "
"תפתחי אותה בבקשה."
אין לי ברירה. אני פותחת את המזוודה.
"מה זה?"
"שום דבר מיוחד."
"תסבירי לי מה זה הדבר הזה שאנחנו מסתכלים עליו ושנמצא עכשיו במזוודה שלך."
"זה לא תינוק אמיתי."
"הוא בוכה."
"נכון, אבל זו תגובה מתוכננת כשאני פותחת את המזוודה. כדי שאקח אותו."
"את רצית להעביר תינוק במזוודה בתא המטען של המטוס?"
"כן, אבל לא יקרה לו כלום."
"לא יקרה לו כלום?"
"הוא לא ימות או משהו."
"הוא לא ימות או משהו? איציק, תשלח לפה בבקשה שוטר, יש פה עצורה."
"הוא לא ימות ולא יקרה לו כלום אני מסבירה לך. הוא לא תינוק אנושי."
"הוא לא תינוק אנושי? הוא מחייך אלינו."
"נכון, אבל הוא לא זקוק לחמצן."
"הבנתי אותך. אני חושב שבתא המעצר גם לך יהיה קצת פחות חמצן."
"לא, אני רצינית לגמרי."
אין ברירה. אני מרימה את התינוק ומשליכה אותו על הרצפה. השוטר מתקרב בדיוק כשאני מטיחה אותו לקרקע.
"אלוהים, מה את עושה?"
"עכשיו תראה," אני אומרת ומרימה את התינוק מהרצפה. "אתה רואה? אתה רואה עליו איזה פצע? אתה שומע אותו בוכה?"
"איך זה יכול להיות?" הוא בוהה בי, מנסה להבין אם להאמין לי או לא.
"כי הוא לא תינוק אנושי."
"אז מה הוא?"
"הוא בובה. אוקיי. הוא בובה, הוא בובה משוכללת מאוד. שנראית ממש כמו תינוק."
"תסתובבי ושימי ידיים מאחורי הגב," השוטר מתערב. "אני לוקח אותך לחקירה."
"ומה עם התינוק?" הקב"ט נבהל.
השוטר חושב רגע. "ניקח אותו איתנו."
אופססס אני חושבת. רעיון רע, אדוני השוטר. התינוק ואתה בתוך ניידת. אבל אני לא אומרת לו כלום.
"רק בעדינות," אני לוחשת לתינוק וקורצת לו, והוא קורץ בחזרה ולוחש, "אני? מתי לא הייתי עדין?"
השוטר מחזיק את הראש שלי כשהוא מכניס אותי לניידת. אני חוגרת והוא מניח את התינוק בזרועותיי. אני מערסלת אותו. "לא צריך כיסא לתינוק," אני אומרת. "אני אחזיק אותו."
30. תקווה
"מה עושים כשאין יותר תקווה?" שאלתי את אמא. אמא ישבה על מסילת התריס ופיצחה גרעיני חמניה.
"תפסיקי לבלבל ב'מוח," אמרה, וירקה קליפות שחורות לכוס חד פעמית. אמא שלי היא האמא היחידה שמשתמשת בכלים חד פעמיים.
פעם בכמה זמן אמא שולחת אותי לקנות כלים חד פעמיים בחנות חומרי הניקוי. כשאמרתי לה שהשימוש בהם מזהם את כדור הארץ, היא הביטה בי ואמרה, "תפסיקי לבלבל ב'מוח. מה, נהיית לי כמוהם?" לא ידעתי כמו מי, אבל היא ענתה בלי ששאלתי. "כל היפי נפש, המחבקי עצים האלה." ואחרי רגע של שקט אמרה, "יאללה, אין לי זמן. אני יש לי עבודה, לי אין מכונה שתשטוף לי כלים. ולא משרתת."
לא הזכרתי לה שמי ששוטפת את הכלים בבית היא אני.
"מה עושים כשאין יותר תקווה?"
שאלתי את שמחה, המחנכת, כשהפעמון צלצל.
שמחה לא ענתה ולא ידעתי אם שמעה אותי. לא ידעתי אם לחכות שתענה, או לשאול שוב, או לצאת להפסקה. ואז היא קמה ממקומה, לקחה כיסא, חבטה על מושבו ואמרה, "שבי."
פחדתי שעשיתי משהו רע, וששמחה חיכתה להזדמנות לגעור בי.
"כשאין יותר תקווה, מתפללים לאלוהים," היא אמרה.
הנהנתי וברחתי לחצר.
פעם כשאמרתי לאמא שגם אני רוצה ללכת לבית הכנסת בשבת היא אמרה, "תפסיקי לבלבל ב'מוח. אין דבר כזה אלוהים."
"מה עושים כשאין יותר תקווה?" שאלתי את אורית, חברה שלי מכיתה ו' 3.
היא אמרה שנחפש בגוגל.
בעמוד שפתחנו היה כתוב: "להתייעץ עם פסיכולוג, לעשות דברים שאוהבים, להודות על מה שיש ולזכור שלפעמים יש הרגשה כזאת, שאין יותר תקווה, אבל היא חוזרת."
